"הילד לא חולק..."

יום אחד היינו אצל ההורים שלי באשקלון, אמיליה לקחה משחק מסוים ואַלוֹן רצה גם, אבל אמיליה לא רצתה לחלוק אז הוא התחיל לבכות.

האוטומט שלנו הוא לפנות לאח הבכור -

״נו תביאי לו גם, קצת את וקצת הוא, 

תשחקו ביחד, אתם אחים - תוותרי לו.״

אז לא, זה שהיא אחותו הגדולה לא אומר שהיא חייבת לחלוק איתו או לוותר לו.

ההפך הוא הנכון. הויתור מתוך כורח מחליש את הביטחון והמקום של הילד – 'לא מכבדים את המקום שלי, 'אין לי מקום'.

כשהילד מרגיש שהמקום שלו מעורער הוא ילחם עליו, יכנס למצב הישרדותי ויסרב בכל תוקף לוותר על המשחק שלו, כי זה כבר לא רק "המשחק", זאת מלחמה על מקומו של הילד, על הנראות שלו.

אז מה עושים כשהילד לא חולק?

כדי שהילד יהיה נדיב הוא קודם כל צריך לדעת מה שלו, כשהוא ירגיש שלא כל פעם אומרים לו לוותר על עצמו בשביל האחר אז הוא יסכים מעצמו לחלוק, כי אין צורך להילחם, אני בטוח, אני מוגן, רואים אותי, אני טוב. לכן, ככל שנתמקד בזה שהיא צריכה לחלוק - היא תעשה בדיוק ההפך ותרצה להאחז במשחק (שבשלב הזה כבר הפך לסימבולי עבורה) כדי שיראו אותה ואת המקום שלה.

מאידך, כשאנחנו מחזקים את הילד ואת ההחלטה שלו, הוא מרגיש שרואים אותו אין לו צורך להיאחז בכל משחק ואז "להתחלק" יגיע מעצמו. כשהילד ירגיש שהוא עושה את זה מרצונו, לא כי מכריחים אותו, לא כי אומרים לו, לא כי מצפים ממנו – אלא כשהוא ירגיש מבפנים שזה בסדר לו, שמקומו בטוח והוא לא צריך להילחם עליו.

ומה אומרים לאח הקטן שרוצה את המשחק ולא מקבל?

'אני רואה שאתה מאוד נסער כי גם אתה רוצה את המשחק, תדע ש… מאוד נדיב אבל כרגע הוא בוחר לשחק בעצמו, כשיסיים לשחק או כשירצה לשתף הוא יוכל להזמין אותך.'

ואם הילד ממשיך לבכות? אנחנו נהיה שם לחבק, להרגיע ולתמוך בילד כדי לעזור לו להתווסת.