הייתי ילדה מרצה, תמיד עונה בחיוב לכל בקשה.
לא היה לי נעים והייתי כל כך מתחשבת
ולא חשבתי על עצמי קודם, או בכלל.
״אל דאגה, אני כבר אסתדר״
את זה כולם ידעו מסתבר.
העיקר שכולם יהיו מרוצים,
כי רק ככה יעריכו ויאהבו...?
לא יודעת אם זה טוב או רע
רק זכור לי שזה מה שהיה.
בכלל לא ידעתי מה אני רוצה.
מה אני אוהבת או במה אני טובה.
זכור לי שבבית הספר הייתי
מסתכלת על החברות ומנסה לחקות.
להתלבש כמוה או לדבר כמו ההיא,
רק כדי להבין אם אני סבבה ככה? או בכלל מי אני?
והשנים עברו והחיים הובילו אותי למסע עצמי,
היו בו רגעים קשים, מאתגרים וגם טובים,
שלימדו אותי כל כך הרבה על עצמי.
היום אני יודעת בדיוק מי אני.
במה אני טובה ומה אני מביאה לעולם,
ובלי להתחשבן על מה יגידו כולם.
אז בכל פעם שאמיליה אומרת לי ״לא״ - בפנים אני שמחה, יש לקטנה הזאת סיי ואמירה...
היא יודעת מה היא רוצה ואת הקול הזה אני לא אנמיך,
אני אקשיב ואשמע.
כי כשהיא אומרת לי ״לא״ היא אומרת לעצמה ״כן״.
כן לבחירות שלה, למחשבות שלה, לאני העצמי שלה, לכל כולה.
ואני רוצה שהיא תשמע את הקול של עצמה,
שלא תתבייש לומר את שעל ליבה, שתביע את דעתה,
בלי להסתכל מה היא חושבת או איך ההוא יגיב.
להיות בדיוק מי שהיא ולא אף אחת אחרת.
כך נעבוד על חיזוק הביטחון העצמי והאמירה הפנימית של הילד.
אני הייתי ילדה מרצה והבת שלי תגדל להיות
כל מה שהיא רק רוצה.