אמא, היא לקחה לי… בום!
זה שלי, אל תגעי בזה! דייי כבר תביאי לי, אמא!!
באותו הרגע, כל מה שאנחנו רוצות זה להכנס לחדר,
להפריד כוחות ורק שיהיה שקט.
אני הכי מבינה אותך, זה בהחלט יעשה שקט לטווח הקצר אבל בטווח הארוך -
זה יעשה בדיוק ההפך.
העובדה שאנו מונעים מהם להתמודד עם הריב, הם ילמדו שהם לא יכולים להסתדר, שהם לא טובים ביחד, שלא סומכים עליהם ושהם חייבים כל הזמן שמישהו יסדר עבורם את העניינים.
אז לריב זה חשוב!
נשמע מוזר נכון?
אלא שדרך הריבים הם בונים את מערכת היחסים שלהם. הריבים מחזקים את הקשר בין האחים, אחרי כל מריבה שלהם - גם אם היא מתסכלת וקשה, היא מחזקת את הקשר לטווח הארוך... להמשך קריאה
הייתי ילדה מרצה, תמיד עונה בחיוב לכל בקשה.
לא היה לי נעים והייתי כל כך מתחשבת
ולא חשבתי על עצמי קודם, או בכלל.
״אל דאגה, אני כבר אסתדר״
את זה כולם ידעו מסתבר.
העיקר שכולם יהיו מרוצים,
כי רק ככה יעריכו ויאהבו...?
לא יודעת אם זה טוב או רע
רק זכור לי שזה מה שהיה.
בכלל לא ידעתי מה אני רוצה.
מה אני אוהבת או במה אני טובה.
זכור לי שבבית הספר הייתי
מסתכלת על החברות ומנסה לחקות.
להתלבש כמוה או לדבר כמו ההיא,
רק כדי להבין אם אני סבבה ככה? או בכלל מי אני?
והשנים עברו והחיים הובילו אותי למסע עצמי,
היו בו רגעים קשים, מאתגרים וגם טובים,
שלימדו אותי כל כך הרבה על עצמי.
היום אני יודעת בדיוק מי אני.
במה אני טובה ומה אני מביאה לעולם,
ובלי להתחשבן על מה יגידו כולם.
אז בכל פעם שאמיליה אומרת לי ״לא״ - בפנים אני שמחה, יש לקטנה הזאת סיי ואמירה...
היא יודעת מה היא רוצה ואת הקול הזה אני לא אנמיך,
אני אקשיב ואשמע.
כי כשהיא אומרת לי ״לא״ היא אומרת לעצמה ״כן״.
כן לבחירות שלה, למחשבות שלה, לאני העצמי שלה, לכל כולה.
ואני רוצה שהיא תשמע את הקול של עצמה,
שלא תתבייש לומר את שעל ליבה, שתביע את דעתה,
בלי להסתכל מה היא חושבת או איך ההוא יגיב.
להיות בדיוק מי שהיא ולא אף אחת אחרת.
כך נעבוד על חיזוק הביטחון העצמי והאמירה הפנימית של הילד.
אני הייתי ילדה מרצה והבת שלי תגדל להיות
כל מה שהיא רק רוצה.
הגישה המונטסורית מדגישה את החשיבות של
'ללכת בעקבות הילד'.
לא מתוך מקום ש'הילד עושה מה שהוא רוצה',
אלא מתוך הצורך של הילד בליווי
בעולם שכל כך חדש עבורו.
מתוך הרצון מגיעה הסקרנות,
מתוך הסקרנות מגיעה למידה אמיתית.
במקום ללמד את הילדים שלנו איך להתנהג, נהיה האנשים שאנחנו רוצים שהם יגדלו להיות.
הילד רוצה להבין כיצד להתנהג בעולם, מה נכון, מה אסור, מה חיובי ומה שלילי.
לפי שההורה הוא הדמות הדומיננטית בחייו של הילד, הוא לומד את החיים דרך ההורה – שמצטייר עבור הילד כמדריך לעולם בו הכל חדש עבורו.
לכן, בגישה המונטסורית, כשנרצה להעביר מסר לילדים או לעצב נורמה מסוימת - 'נתנהג כמו המסר' שאנחנו רוצים להעביר. ברגע שנעשה בעצמנו את מה שאנחנו רוצים שיקרה, הילד יאמץ את ההתנהגות לאורך הזמן.
לכן נשאל את הילד – 'האם תוכל בבקשה לעזור לי לסדר את המשחקים?' מותר לילד להגיד לא לשאלה הזאת. אבל כאן קורה הקסם, כאשר נסדר את המשחקים בעצמנו ונהווה דוגמא אישית עבור הילד, ללא ביקורת כלפי הילד, אלא מתוך המקום שאנחנו רוצים שהילד יפתח אצלו – 'חשוב לסדר את המשחקים כדי שהסביבה שלנו תהיה נעימה ומסודרת'.
דרך נוספת... להמשך קריאה
היא רוצה לשחק עם בת הדודה,
אך כשמדובר במשחקים שלה - שם מגיע הקושי.
עבור הילד, החדר שלו והמשחקים שלו הם העולם הבטוח שלו, המקום שבו עולמו הפנימי יוצא החוצה, אלו חפצים שהילד משייך אותם ל'בית' שלו, למקום הבטוח - דרכו הוא מרגיש ביטחון.
אז כשמישהו מגיע ונוגע לו בחפצים - אפילו לזמן קצר (הילד לא מבין שזה לזמן קצר), הוא מרגיש שהשליטה שלו על עצמו על המקום הבטוח שלו מתערערת - וכך גם הביטחון שלו.
ואז הוא מסרב שיגעו במשחקים שלו, כי הוא פשוט מגן על המקום הבטוח שלו.
אנחנו רוצות שהילד שלנו יעזור במטלות הבית ושזה יגיע מתוך מוטיבציה פנימית - מתוך מחשבה ורצון שלו, ולא כדי לרצות אף אחד או כי מישהו אחר אמר לו. אז מגיל קטן נאפשר לילד לקחת חלק מהנעשה בבית, לשטוף כלים, לסדר קניות, לקפל כביסה, לטאטא את הלכלוך שהתפזר, לתלות את הכביסה ועוד.
ככה הילד מרגיש שייך למקום בו הוא גדל.
אך האם את באמת מאפשרת לו לעשות זאת בדרך שלו? בקצב שלו?
כשאנחנו מאפשרות להם לקחת חלק במטלות, לעיתים ובלי לשים לב - נתקן אותם, כי נרצה שזה יהיה כמו שאנחנו יודעות ורגילות או שאנחנו רוצות "ללמד אותם". אז נעיר להם על הסבון שנשאר על הכלי, על החולצה שהפוכה על המתלה, על הפסטה שלא במגירה הנכונה או או על זה שהריצפה עדיין מלוכלכת אחרי ששטפו אותה.
אנחנו לא עושות את זה ממקום רע או פוגע.
אבל מה הילד לומד מזה... להמשך קריאה
